כל נושא הכתיבה שלי החל לפני מספר חודשים, חשבתי על כך מזה זמן מה וידעתי שזה יקרה.
אחרי הלידה היה שלב שהייתי צריכה קודם כל להתאפס על עצמי ,צריכה למצוא דרך לפנות כמה שעות לעצמי, וכשבני נכנס לפעוטון ידעתי שהנה זה כבר אוטוטו כאן ואני מתחילה, אבל….לא התחלתי.
גלגלתי את זה בראש, דיברתי לעצמי, לא ממש ידעתי למה אני לא מביאה את עצמי לעשות זאת, שיתפתי את אורי בכך שאני רוצה להתחיל לכתוב את שלי, אבל זה עדיין לא קרה.
מה כן קרה? השתלשלות של ארועים קטנים שאולי היו נראים חסרי משמעות לאדם אחר, אבל לא לי שעזרו לזה לקרות. יום אחד אורי הציע לי שאכתוב את שלי ונפיץ את זה בדיוור השבועי, זה לא שלא כתבתי בעבר, רק שבכתיבה מסוג זה לא התנסיתי ובטח שלא הפצתי את זה באף פלטפורמה.
קצת חששתי אבל גם התרגשתי ולכן הסכמתי, כי משהו בי ידע שזה הצעד הנכון וישנה פה הזדמנות בשבילי להעיז.
נוצרה מסגרת ראשונית, אני צריכה עכשיו באופן קבוע לכתוב תכנים. כמובן שהחשש הוא תמיד שלא יאהבו, שלא יהיה מספיק מעניין, שמה אני מנסה להעביר הלאה לא יגע באף אחד אבל מה שהיה הכי חשוב באותו הרגע שהגיעה נקודת ההזנקה וזיהיתי אותה, כל שנותר לי עכשיו הוא לרוץ את המסלול. מה אפשר לבקש יותר מזה?
ישנם מצבים בחיים שאני מוצאת את עצמי מהססת מולם, למרות שזו לא המילה המדוייקת לכך,
נקרא לזה בשם האמיתי של זה: מתרצת! למשל: "אני עייפה, אחרי החגים, זה לא מסתדר לי בלו"ז, והתירוץ הכי אהוב עלי שהוא שלי ורק שלי וגם לעולם לא ירגיש כתירוץ ובזה גדולתו: "זה לא מרגיש לי נכון כרגע". איזה משפט מנצח, אתם לא חושבים? הפירוש: אני גם מחוברת לעצמי שאני אומרת אותו (יותר עובדת על עצמי) וגם מסייגת. אין שלילה מוחלטת, יש את הכרגע שיכול להשתנות מתי שרק אחפוץ, מי יכול להתווכח איתי על מה מרגיש לי ומתי? אין מה להתאמץ לשכנע אותי עכשיו כי הרגשות שלי זה הדבר הכי מדוייק ואני מקשיבה להן!
נשים רגע את ההומור בצד, בסופו של יום מה שרבים מאיתנו חווים הוא התמהמהות בהנעה.
המעבר ממצב סטאטי למצב של עשייה. ישנו הרווח הקטן שנמצא בין הסטאטיות לתנועה ואותו צריך לפצח, סטאטי זה ברור כי לא קורה שם הרבה אבל שמשהו נשאר סטאטי זמן רב, תקוע או חסר זרימה בסופו מתנוון ומפסיק להתקיים. לכן יש לזכור זאת שגם אם התנועה שנוצרה היא קטנה ואיטית זו עדיין תנועה. והנה אנחנו מוצאים את עצמנו בשלב העשייה.
בעשייה יש משמעות, יש בה יצירה, היא מניעה אותנו קדימה לדבר הבא. וגם אם עדיין לא שכנעתי לתזוזה מה שאני כן יכולה להציע מניסיון זה את רעיון "ההחלטה". מכירים את זה שמשהו עדיין לא התרחש אבל אתם יודעים בכל האיברים בגופכם שזה כן יקרה כי החלטתם שזה יקרה לא משנה מה. החלטה נחושה שהפעם אין יותר תירוצים, וכי הגיע הזמן שאנחנו ניקח את מלוא האחריות לידינו.
יתכן ויפתיע אתכם שרק מעצם ההחלטה ההפנימית ,ההבשלה להנעה במציאות תגיע ברגע המדוייק שלה ותעזור לזה לקרות ללא גמגומים וללא דרך חזרה.
רוצים לטפל בעור הפנים אבל מוצאים את עצמכם מתבוננים במוצרים כל בוקר וכל ערב והם מתבוננים בכם בחזרה …? רוצים להניע את התהליך? החליטו שאתם עושים את הטיפול כשבועיים רצוף בוקר וערב ותראו איזו תחושה מגיעה. אני מבטיחה שמעבר לזה שנכנסתם לעשייה התוצאות גם ידרבנו להתמדה, אז מספיק עם התירוצים ולהתחיל להשקיע בעור הפנים.
אנחנו כאן לטיפים שווים לשיפור מראה עור הפנים.
צוות לאור
